תעזי לחלום, אל תוותרי אף פעם על להגשים, תהיי בידיעה שיהיו נפילות בדרך. אז מה? זה טבעי, תקומי ותמשיכי ללכת. העיקר להמשיך להתקדם.
"זה היה בוקר שגרתי בעבודה עד שהטלפון צלצל 'יש שריפה בבית, בואי מהר'. עזבתי הכל, טסתי לכיוון הבית תוהה מה מחכה לי.
מה שהרגיש עד אותו בוקר בית הפך בין רגע לבליל מפויח, חסר חיים וצורב בריאות. הכל נשרף, נשארו היסודות.
במזל אף אחד לא נפגע. רק רכוש. נשימה עמוקה. לנשום, הבנות בסדר.
החברות, המשפחה, השכנים ואנשים רבים ויקרים מהעבודה עטפו אותנו בחיבוק, ברגישות ובסיוע.
'וואו זה חתיכת כאוס. אבל זה בסדר. זה הכאוס הכי מרגש, זורם, מצמיח ואופטימי שיכולתי להעלות על דעתי' ככה הרגשתי וכתבתי מילה במילה ימים ספורים לאחר פרוץ השריפה.
עמדנו בפני פרויקט שיקום מורכב עד חזרה לשגרה, שהרגיש ממש כמו מבצע צבאי וכיאה לכזה החלטתי לקרוא לו "מבצע אור איתן" ואנחנו צמחנו יחד איתו מחדש.
לצמיחה הזו היו אדוות רבות. היא לוותה גם בכאב רב, שהביא עימו עליה משמעותית שלי במשקל (סיפור בפני עצמו) יחד עם החלפת מקום עבודה ולאחרונה הקמת עסק עצמאי בתחום הגיוס: "שלוש מאות שישים מעלות".
בתוך הכאוס הזה, כיאה למצבי קיצון ראיתי בבהירות רבה: מה חשוב לי באמת? מה טוב לי? מי איתי? מה מניע אותי? עם מה אני מסוגלת להתמודד ואיך? זו הייתה קריאת השכמה מצלצלת של החיים.
בזכות התנדבות ארוכת שנים בעמותת ער"ן, למדתי והבנתי שאני נמצאת בתהליך של צמיחה חיובית ממשבר של החיים: קבלת הבלתי ניתן לשינוי, הבנה שבני המשפחה שלי שחיים ובריאים (זה מה שמשמעותי לי באמת), קבלת הכאב והאבדן מאותו אירוע כרגשות טבעיים ויחד איתם גם האמונה והתקווה הגיעו וליוו לאורך כל הדרך.
בתקופה הזו עשיתי עוד משהו שעזר לי – כתבתי. כתבתי בכנות והמון. כתבתי מלב אל לב כל מה שהרגשתי וחוויתי. חלק למגירה וחלק פרסמתי והמילים הגיעו ונגעו בהרבה אנשים שהתרגשו וניגשו והודו וסיפרו כמה יצאו מחוזקים.
בתוך המשבר – מגבר הזה נתתי לעצמי מתנה יקרה תהליך אימון / קואוצ'ינג אישי, שהתרכז בלפנות זמן לסלילת דרך לאושרי שלי. לצייר את תמונת החיים שאני רוצה שבעקבותיה החלטתי להתמודד עם העלייה במשקל אבל הרבה מעבר לזה. ציירתי את תמונת החיים הזו לפרטי פרטים לפני 3 שנים ובמקרה הצצתי בה לפני חודש, ושערותיי סמרו".
לילך, אישה שעברה כל כך הרבה, עם הרבה נחישות, רגישות, כוחות מעומקים פנימיים, יצירתיות ואומץ רב. הכוח שלה כל הזמן היה טמון בה, בתוכה וכשהבית נשרף היא הצליחה להתרומם מעל לכל ולהיות שם עבור הבנות שלה.
היכולת הזו להתבונן מעבר לעצמנו מעניקה לנו משמעות לחיים ונותנת לנו כוחות שלא ידענו שנמצאים בתוכנו כמו זיקוקים שרק מחכים להגיע מעלה מעלה.
עבור מי את עושה את מה שאת עושה? למי את נותנת דוגמא?
