אתמול מורן סיפרה לי שיש לה מחברת קטנה ומיוחדת, שבה היא כותבת תודות יחד עם הבת שלה.
היא אפילו נתנה לי לדפדף בה, כשהיא מחזיקה אותה ומחייכת באושר. חיוך שכשרואים אותו מזהים מיד שמדובר במשהו מיוחד, אחר.
הרגשתי שאני נכנסת למשהו מאוד אישי ואפילו חשתי באי נעימות, כמו שפותחים דלת לחדר סודי מאחורי ארון ספרים.
מורן סיפרה בגאווה שהבת שלה, שבדיוק חגגה 22, בחרה את המחברת המהממת עם הסגר הראשון והן כותבות בה לפי החשק – טקס משפחתי שכזה. מדי פעם הן מסתכלות בה יחד.
חשבתי לעצמי, מה הן עושות עם כל התודות האלה?
הרי לכתוב תודות זה אחד, אבל להאמין בזה זה כבר משהו אחר.
נתקלתי בהרבה ספרים מתחום הפסיכולוגיה החיובית, שמעודדים כתיבת תודות כטכניקה להגברת האושר ויש גם קבוצות בפייסבוק שנועדו בדיוק לכך, בלוגים וקבוצות וואטסאפ.
הרעיון – ללמוד להוקיר ולאהוב את מה שיש כמתכון להגברת הטוב והאושר היומיומי.
הרגשתי שזה משהו שאני רוצה לבדוק, רק שאני לא בטוחה שאני בעצמי מתחברת לטכניקה.
ואז נזכרתי שכשהייתי בערך בת 12 היו לי מחברות בית-ספר חומות, שעליהן היה כתוב "תודה, סליחה ובבקשה....." (לא זוכרת את ההמשך).
הזיכרון הזה התעורר כשהייתי בכנרת בסופ"ש האחרון. הכנתי קפה, הרגליים במים, התחלתי לכתוב והמילים זרמו:
תודה על... סליחה ש... ובבקשה...
לפעמים אני כותבת משהו מדויק מאוד ולפעמים כללי. ככל שאני מדויקת, כך אני מרשה לעצמי להרחיב בכתיבה.
ככל שאני כללית, כך אני פחות מחוברת לטקסט שכתבתי.
שמתי לב שבהתחלה היה לי מאוד קשה לבצע זאת ודמעות בצבצו להן.
לאט לאט זה נעשה קל יותר לביצוע.
בנוסף אני מרגישה שהוקל לי בכתפיים ביחוד עם הסליחה.
ניסיתי גם לכתוב זאת בסלנג: טנקס על... סורי ש... ופליז...
זה היה סופר מטופש ומגוחך – המסקנה: כשאני כותבת באנגלית זה קשקוש, אני לא מחוברת ואני חשה בריחוק מהסיטואציה.
מזמינה אותך לכתוב על מה את מודה, על מה את סולחת לעצמך ומה את מבקשת עבורך.
כתבי זאת בשפה שאת הכי מחוברת אליה, שאת מרגישה בה עומק.
מזמינה אותך לשתף במייל חוזר איך היתה החוויה עבורך.
