פעם רצתי, עשיתי אימוני כוח, רקדתי במסגרת לייף דאנס, סטודיו סי ואפילו אימונים פונקציונאליים – לפעמים במקביל ולפעמים לא עד שהפסקתי לגמרי כמו רכב בעצירה מלאה.
היו לי כוונות לחזור, כוונות טובות מאוד אבל התביישתי שכבר לא נראיתי כמו פעם בבגדי הספורט שצברו סימני קיפול בארון. התביישתי שאני לא מסוגלת להחזיק סקוואט. סיפרתי לעצמי שאני כבר עשיתי אימונים חזקים, כך שמיותר להתחיל מהבסיס. סיפרתי לעצמי שאם כבר רצתי הרי שאין טעם שאלך, אפילו שכבר הרבה זמן אני לא רצה כי בטוח אשתעמם. יחד עם זאת לפני כחצי שנה התחלתי ללכת בבית, באזור הנוח שלי, במזגן בהליכון שקיבלתי במתנה מול סדרות קוריאניות מצויינות.
חברות הציעו לי לעשות פילאטיס מכשירים, כי אני עם האנרגיות שלי בטוח אתחבר. בדקתי, עשיתי סקר שוק (אני גרה ביבנה – בואו סקר של 10 דק') נבהלתי מהקושי, מהמחיר הפסיכי לשיעור ושמתי זאת בצד. עקבתי אחרי טל מור באינסטגרם שאחרי כל שיעור מעלה תמונה ורושמת "עשיתי פילאטיס". באחת הפעמים ראיתי תמונות מטושטשות גם של נשים אחרות – זה בדיוק עשה את כל ההבדל. נשים אמיתיות וגברים אמיתיים כמוני. מאז התמונה נשארה לי בראש. חיפשתי יוגה, פילטיס מזרן אבל שמתי לב שלא בא לי.
הזמן עבר. לפני כשבוע אמרתי "די" והתקשרתי למקום שזכרתי מתוך אלה שבדקתי כי: בעלת הסטודיו לא ניסתה למכור לי בכוח, היתה נחמדה וסבלנית, הקשיבה וענתה לשאלות שלי ובעיקר נתנה לי זמן לחשוב. הבוקר – עשיתי פילאטיס. לא היו לי תירוצים לבטל כי התחייבתי והודעתי לכל העולם כולל לילדים ש"אני הולכת לפילאטיס".
אחרי השיעור בקושי הצלחתי להגיע לרכב. הרגליים שלי רעדו.
היה מצויין.
השרירים שלי הרוסים ואני מאושרת.
בטוח שאני הולכת לכאוב ביומיים הקרובים כשהשריר יבנה מחדש.
זה לא רק שהשריר נבנה מחדש – זאת אני.
כל התקופה הזו האמונה במסוגלות שלי לחזור לספורט התערערה:
"בטוח יהיה לי קשה"
"אני לא אבין את ההסברים של המדריכה"
"אני כבר לא זוכרת מה מחובר למה בגוף"
"יכאבו לי הברכיים"
"מה הא.נשים בקבוצה יגידו כשיראו אותי בלי שום כושר"
"אולי יש שם מישהי או מישהו שאני מכירה – פדיחות"
"אין לי כסף"
"הרבה יותר קשה לגוף להתחיל מחדש - בטוח שאני אסבול"
"אני מפחדת מהמיטות המוזרות האלה"
"השיווי משקל שלי לא מה שהיה"
כל זה עצר אותי מלהתקדם. הרגשתי תקועה בתוך הלופ של עצמי.
אני גאה לומר שהבוקר הרגשתי שהביטחון שלי בעצמי התחיל לחזור
- נכון שהיה קשה ולפעמים גם קשה מאוד (לא מאתגר – פשוט קשה)
- המשתתפים האחרים – אני ממש לא עניינתי אותם. כל אחד היה עסוק בעצמו ובצדק רב.
- המדריכה היתה סופר סבלנית ואפילו החמיאה לי שרואים שעשיתי ספורט בעבר כי התנועות שלי מדוייקות. מסתבר שהגוף שלי זוכר. היא ראתה אותי ושמה לב אלי ולא רק אלי – ביג לייק.
- ממש עכשיו נרשמתי לעוד שיעורים והודעתי חגיגית לכולם שזה קורה – מחוייבות.
בעיני בטחון הוא כמו שריר הוא צריך לפעמים להיהרס ואז הוא נבנה מחדש - חזק פי-2 יותר.
לכו תעשו פילאטיס.
איך זה קשור לפיתוח קריירה? סופר קשור
יש לכם/ן מה להאיר או להעיר?
מוזמנים/ות לכתוב לי, לקבוע פגישה וגם להצטרף להרצאות ולסדנאות המפורטות באתר תחת אירועים הקרובים.
コメント