יש לי מועקה גדולה כבר 3 שבועות כמו סלע שיושב לי על הכתפיים ולא מרפה. והסלע הזה כמה שהוא כבד ככה אני דוחה ונמנעת מלטפל בו.
שמתי לב שדברים שאני לא אוהבת לעשות או שיש בהם חלק מעצבן או חלק שאני יודעת שאני אתקשה בו אני מעדיפה לדחות, לדחות ולדחות עד שאין לי ברירה.
הפעם זה מכרז שאני רוצה לגשת אליו.
העניין שיש בו חלקים שאני ממש מתקשה בהם:
הראשון, תימחור של המוצרים השני, כימות של כל מאות השעות לאורך השנים בהן ייעצתי ואימנתי. שני הדברים נוגעים בי במקומות סופר רגישים.
האחד, כמה אני שווה? מה הערך שלי? איך אני אדע?
מצד אחד אני רוצה לשים סכום גבוה וראוי ומצד שני אולי הסכום גבוה מדי ואולי נמוך מדי. בקיצור כמה אני שווה? מה זה אומר עלי?
השני, עבודת נמלים של כימות חשבוניות, מספרים ותכל'ס העברת מערכות יחסים שנוצרו למספרים והרי כשאני עובדת עם אנשים זה לא בדיוק מדוייק, כלומר: הדברים מורכבים וקשה להכניס אותם לשבלונות. אוף. איזה תיק מורכב.
אז אני דוחה ודוחה ונמנעת.
אחרי שכלו כל הקיצים שאלתי את עצמי 3 שאלות:
1. מה יכול לעזור לך להתקדם עם המכרז הזה?
2. מי יכול לסייע לך?
3. מה המשמעות של המכרז הזה עבורך?
ברגע שהיו לי את השאלות - התשובות הגיעו:
1. לדבר ולשתף אנשים.
להצהיר בקול רם שאני ניגשת למכרז ולייצר מחוייבות מעבר לעצמי.
דבר ראשון ניגשתי לבן הגדול שלי וסיפרתי לו על ההתמודדות שלי.
ובחוכמתו אמר לי: "אמא, גם אני ככה. דוחה דוחה ואז כשאני מתיישב על זה הזמן טס לי וזהו. אני בטוח שאת גם תגיעי למצב הזה. תקבעי לך זמן שבו תשבי. תפני לך את היום". הוא משהו בחיי.
2. חוץ ממני נראה לי שאף אחד לא יכול לסייע לי.
ובכל זאת?
דיברתי עם הדודה האהובה עלי, שעודדה אותי ובעצם נירמלה לי את הסעיפים שהפכו ממשהו מורכב וגדול למשהו אפשרי.
אפשר לומר שהיא עשתה לי קייזן בדרכה האמפאתית – צעדים קטנים.
להסתכל על כל סעיף ותת סעיף ולהתמודד איתו במקום לראות את כל המכרז העצום שנראה כמשהו בלתי אפשרי.
3. הבנתי שזה לא משנה אם אני אזכה במכרז או לא. עצם העובדה שאני מנסה לראשונה, לבד בעצמי זה כבר הישג משמעותי ואם אזכה הרי זה משובח.
ומה אתם חושבים שקרה אח"כ? עפתי על זה?
ממש לאאאאאאא.
המשכתי ושיכללתי את ההימנעות באמצעות צפיית בינג' ממושכת לתוך פסח שני בסדרה קוריאנית מעולה (שעוסקת במחלות נפש וכמה שהן שכיחות ולא מגדירות את האדם). שם נאמר משפט חזק: "במקום לחשוב ולחשוב על החששות, תתחילי. תקפצי למים. מה כבר יכול לקרות."
אני גאה לומר שזה היה המשפט שעשה לי את כל ההבדל. פיניתי לי יומיים מלאים שכללתי בהם זמן של הימנעות, בטלה ועוד פרק בסדרה. עבדתי תת סעיף אחרי תת סעיף אחרי תת סעיף והתקדמתי.
לגבי הכסף, רשמתי סכומים שאני מרגישה בנוח איתם. הסכומים האלה הם לא תשובה לשאלה - בכמה את מעריכה את עצמך? אלה סכומים שטוב לי איתם ואני לא ארגיש שאני מפסידה, עבורי הם מחוברים למציאות.
גאה לעדכן שסיימתי לענות על המכרז ועוד מעט אני משגרת אותו. מה שיהיה יהיה.
אם גם אתם לא יודעים, מתלבטים, יש לכם מועקה, חשש – תעצרו, תנשמו עמוק, תענו על 3 השאלות שכתבתי בהתחלה. תבינו את המשמעות וקדימה – תתחילו, תקפצו למים. מה כבר יכול לקרות?
מקסימום תתרטבו.
מוזמנים/ות לכתוב לי, לקבוע פגישה אישית וגם להצטרף להרצאות ולסדנאות המפורטות באתר.
