לא זוכרת מקום אחד שעזבתי שהיה לי קל לעזוב ואפילו השתדלתי להתחמק מהפרידות הרשמיות.
בדיעבד, כל מקום שעזבתי לקח לי זמן רב עד שמימשתי בפועל את העזיבה שלי.
במקום אחד שמתי לב שאני לא מתחברת למטרות של הארגון ואני לא מתכוונת למטרות המוצהרות אלא למטרות שלא אומרים לכן בקול רם שאתן לומדות להכיר בק"מ הארגוני. בנוסף, יצרתי שם חברויות כאלה שחשבתי שישארו איתי גם אחר כך. אז משכתי. והמנכ"ל היה נסבל אז משכתי. רק שהזמן עבר והפערים בתוכי העמיקו. היו קטעים שממש כעסתי, על עצמי, על הסביבה והבנתי שמשהו בי הולך לאיבוד בדרך. התחלתי לנסות לעשות דברים אחרת וגם ניסיתי לשכנע את עצמי שדברים ישתנו רק שאחרים לא השתנו, אני השתנתי והפכתי למשהו שאני פחות אוהבת. כל זה לקח זמן.
היום אני "חכמה גדולה" לומר שעזבתי בזמן וכל התהליך הזה של הפרידה שלקח כשנה כשעוד הייתי שם ועבדתי גם הוביל אותי לכעס ועצב גדול. עצב על החברויות שאבדו, עצב על הרצון לשנות, כעס על עצמי שלא הצלחתי לעשות אחרת ואפילו קצת דבק בי חלק מהדברים שלא אהבתי. הכעס היה נסבל יותר מהעצב ועדיין העצב הגיע. עבר זמן עד שהבנתי שאין מה לעשות אני את הצעדים שלי חייבת לעשות. חיפשתי משהו אחר, מצאתי והתאיידתי מהמקום. קשה לי עם פרידות כי אני לא באמת עוזבת. העצב והכעס המשיכו להיות ביחד בתוכי, גדלו, השתנו ולאט לאט יצאו. היום אני מבינה שעשיתי מעין ניתוק רגשי בשלב מסויים כדי שהעצב והכעס אולי יעלמו. שמתי לב שגם אנשים שאני מלווה בתהליכי סיום ופרידה מארגונים שהיו עבורם משמעותיים, בייחוד במערכות היחסים שנרקמו שם או בתהליך ההתפתחות שהם עצמם עברו וצמחו, דומים במידה מסויימת לתהליך שחוויתי (וללא קשר להתפטרות או פיטורים). תהליך של פרידה, עזיבה, סיום של משהו ולפעמים גם הם לא בטוחים שהם רוצים לעבור לדבר החדש שמחכה. לא כי הוא לא מתאים אלא כי כואב ועצוב להיפרד מהישן. וההתלבטות והפיקפוק העצמי נכנסים: "אולי אם אשאר אז אצליח לשנות", "הנה בשבוע האחרון שמו לב ליכולות שלי ובטוח יקדמו אותי כשתהיה הזדמנות", "אתמול קיבלתי יחס טוב", "המקום קרוב לבית והשכר הוגן אני לא אצליח למצוא משהו כזה". הפיקפוק הזה לפעמים גרם לי להחזיק עוד קצת במקום הקודם ולפעמים הקצת הזה הפך לזמן רב עד שקרה משהו ששוב עירער אותי.
עבורי הצער הכי קשה לשאת, כי יש בו תחושה של עצב שאצלי מלווה בהרבה מאוד דמעות: על מי שהייתי, על הדמות שבניתי, על הקשרים הבינאישיים שאולי יסתיימו ומה שבטוח הם לא יהיו כמו אז, על המעמד שלי, על הסביבה, על חלק מהזהות שלי, על מה שבניתי ועל הזמן שהלך שהשקעתי עד שהצלחתי להוריד חלק מהמסיכות ששמתי בהתחלה.
אם אתן חוות קושי כזה, במקום להלקות את עצמכן "למה קשה לי?", "למה הם עזבו בכזו קלות ולי קשה?", "למה אני חייבת להיות כזו דרמאטית?", "למה אני חוששת משינויים?", "למה אני מחכה למשהו שיקרה?", "למה אני מחפשת תקווה במקום הזה שהרי אין והרבה עוזבים?", "למה אני ממשיכה לסבול?" קחו בחשבון שהעובדה שקשה לכן היא סימן חיובי, שהיה לכם משמעותי רק שהגיע הזמן לעבור הלאה ולקבל את המצב כפי שהוא. במעבר חד למשהו קצת אחר, מאמינה שמתישהו בחיים שלכן שמעתן על שלבי האבל והפרידה שזוהו ע"י הפסיכיאטרית אליזבת' קובלר-רוס:
1. הכחשה – אין מצב, לא נכון.
2. כעס – יכול להיות מופנה כלפי כל אחד.
3. מיקוח – אם הייתי... אז ....
4. דיכאון – עצב, כאב.
5. קבלה – זאת המציאות.
השלבים לאו דווקא נחווים בסדר הכרונולוגי הזה, כל שלב מגיע בזמן אחר ולעיתים חלק מהשלבים חוזרים על עצמם. שלבה הקבלה למשל יכול להגיע לאחר שנים.
כשהבנתי את הקשר בין שלבי האבל של קובלר-רוס לפרידות שחוויתי משהו בי נרגע קצת. אמרתי לעצמי "אני בסדר".
ואם את רוצה לשחרר את הכעס והעצב מתוכך ולהרגיע את הפיקפוק - דברי איתי.
