אני לא קופצת מאזור הנוחות, אני לא מנפצת תקרת זכוכית,
אני לא שוברת את הקרח אני עושה דברים בקצב שלי, אני לא אוהבת את הקלישאות האלה שרבים וטובים אוהבים.
הן לא מתאימות לי כי:
🔷הן מכווצות אותי בגוף
🔷הן מפחידות אותי
🔷הן גורמות לי להיעצר ולקפוא
🔷הן גורמות לי לא לעשות
🔷הן מכאיבות לי
🔷הן מדגישות כמה חסר לי כדי לזוז
🔷הן משאירות אותי במקום
🔷אני מרגישה שמכריחים אותי בכוח
יש א/נשים ששמים לעצמם יעדים שמוציאים אותם מאזור הנוחות שלהם בבת אחת בלי שום הכנה, ידע, ניסיון, מיומנות מוקדמת. עבורם זו קפיצת בנג'י לאזור הצמיחה וההתפתחות.
אני לא יודעת מאיפה העניין הזה מגיע אולי אומץ או נאיביות ולפעמים בעיני זו טיפשות חסרת אחריות.
אני לא מסוגלת לעשות זאת.
לי לוקח את הזמן שלי.
אני בעצם זזה לאט, בעצם לא לאט אלא בקצב שלי שמתאים לי ולעניינים שלי.
אני רוצה להאמין שאני לא לבד בתנועה שלי לשינוי עצמי בהנחה ואני רוצה לשנות.
כשאני מנסה לברר עם עצמי את העניין, אני מבינה שמאוד חשובים לי החבלים, החיבור לסנטר/למרכז/לעמוד השדרה שלי, כמו שאני לא אקפוץ בנג'י ובטוח שאני לא אקפוץ בנג'י בלי חבלים, ככה אני לא אקפוץ בבת אחת מאזור הנוחות לעבר הלא נודע. חשוב לי לבדוק את אורך החבל, הקשרים שיש לו שמחזקים את החלקים שלו, את אזור הנחיתה, את הכלים שיסייעו לי לנחות בצורה בטוחה ולהגיע למקום הבטוח והיציב החדש.
מה המשמעות של החבל? חבל עבורי זה הביטחון, החלק של הוודאות, החלק שיודע שלא משנה מה - אני יכולה לבחור לקחת צעד אחד אחורה.
הקושי שלי הוא בשחרור הרגל שנותרה מאחור ששומרת על היציבות שלי והאופציה לחזור – לוקח לי זמן עד שאני מרימה אותה.
אני מעדיפה להרחיב את אזור הנוחות שלי, עבורי זה ממש לא אותו הדבר כמו לצאת מאזור הנוחות.
להרחיב עבורי מרגיש יותר בטוח, בקצב שלי, בצעדים שמתאימים לי, בכיוון שנוח לי, בעוצמה המתאימה, כי כך אני: 💙מייצרת לי הצלחות קטנות שנשענות על מיומנויות, כלים, רעיונות, משאבים, חוזקות שנמצאות באזור הנוחות ואני בונה לי דרך שיש בה גם וודאות לצד אי הוודאות. 💙הפחד לא משתק אותי כי הוא בעצם לא נוכח בעשייה שלי 💙אני מתחילה במשימה סופר קטנה ומתקדמת. המשימה הזו היא המטרה שלי (אני לא מסתכלת מעבר לדבר הענק והגדול והמפחיד). 💙אם אני מרגישה שיתוק, פחד, עצירה אז זה בדיוק מה שאני עושה "שמה ברקס חזק", בודקת ואז מתחילה לדבר על המקום שבו אני עוצרת עם אנשים ובעיקר בעיקר מקשיבה להם: למילים, לרעיונות, להתנסויות ולדוגמאות. משם אני שואבת הרבה כוח לצעד הבא שלי ואני תכל'ס מתקדמת, כי גם להקשיב לעצירה זה בדיוק הצעד הבא לעבר הצעד הבא. 💙לומדת. כלומר אם אני מרגישה שחסרים לי ידע או כלים זה בדיוק מה שאני עושה. הלימודים האלה מחזקים את הביטחון שלי בעצמי. 💙מתנסה בקטנה במקום הבטוח עם אנשים שאני יודעת שרוצים בטובתי וסיכוי גבוה שהם יחזקו אותי ויתנו לי משוב שיקדם אותי בצעדים ובכיוון שמתאים לי. 💙בודקת תחילה את האזור אם בטוח לי ומתרגלת בזהירות ורק אז הופ מתקדמת.
אני זוכרת שב- 2017 כבר פנו אלי, להפתעתי, בבקשה להעביר סדנאות והרצאות פרונטליות בתחום האימון ופיתוח קריירה.
מיד סירבתי והסברתי שזו ממש לא ההתמחות שלי ועדיף וכדאי שיפנו לאנשים אחרים.
רק שלאט לאט הבנתי שבעצם אני מפחדת. לכן נרשמתי לקורס קליל של הנחיית קבוצות כשהמטרה שלו עבורי : להגדיל את האמונה העצמית שלי ביכולת שלי, במסוגלות העצמית שלי להעביר הרצאה וסדנה.
וזה עבד כמעט כמו קסם. קראתי, בדקתי, התנסיתי בסביבה בטוחה.
ומ-2018 אני מעבירה סדנאות והרצאות ומאוד מאוד נהנית.
העניין הוא שגם בשנה האחרונה (כן כבר שנה) לוחצים עלי לעשות סדנאות של מספר מפגשים.
בלוחצים הכוונה שיש א/נשים שפונים אלי ושואלים "מתי?" "מה עם?".
עבורי הפניה הזו מייצרת אצלי לחץ יחד עם מועקה, כיוון שיש לי נטיה לרצות ("מה פתאום אין לי סדנה כשאנשים מבקשים, שואלים, פונים – אני לא בסדר"). אז קראתי הרבה, למדתי, עברתי על חומרים שיש לי והבנתי שוואלה, זה אפשרי. בניתי סילבוסים מקצועיים וממש טובים. בניתי דפי נחיתה נהדרים. וכבר שלושה חודשים אני בסטופ. לא זזה. כלום ושום דבר. הבוקר הצלחתי לעשות אקסל של תימחור הסדנאות.
וזהו. נראה לי שהשלב הבא זה לקבוע תאריך ביומן.
לא יודעת מה אחר כך (לא רוצה לחשוב על זה כי - שוב פעם מלחיץ אותי).
לפחות למדתי שאצלי צעד צעד עובדים מצויין וגם עצירה היא צעד.
אז מה אני עושה? מרחיבה את אזור הנוחות שלי.
לקפוץ קשה לי, ביחוד בגלל הכושר הגופני הירוד שבו אני נמצאת.
ואיך את? ואתה?
היכן את /ה רוצה להרחיב את אזור הנוחות שלך?
מה צריך לקרות כדי שתרחיב/י אותו?
מי או מה יכול לסייע לך לעשות זאת?
יש לך מה להאיר או להעיר ? מוזמנ/ת לכתוב לי .
