אתמול בזמן ארוחת הצהריים בשעה ארבע וחצי שמענו מהמרפסת תקיעת שופר "יש לו עצירות?", המתבגרים שאלו, כשהמתבגרים קמים בין אחת עשרה לאחת אז ארוחת הצהריים מתחילה בארבע וחצי.
בבוקר הספקתי לקרוא ספר מרגש "כל הפרחים בפריז" של שרה ג'יו על אישה שנתקעה בעבר, בסיפור עצוב מאוד של אובדן ואבל וכשלרגע אחד החיים זימנו לה שיכחה משהו בה התחיל לפרוח. רק שהיא לא יכלה באמת להתפתח ולהיות שלמה עד שהזיכרון על האובדן הנוראי חזר. ספר מקסים שהביא להרבה דמעות ומי שמכיר אותי יודע שדמעות הן סימן ההיכר שלי לספר מוצלח מאוד.
נחזור לארוחת הצהריים שהיתה קצת שונה, כיוון שביקשתי שכל אחד יגיד מה הוא מאחל לעצמו לשנה החדשה. שאלה די מעצבנת מתבגרים שצלחו אותה בכבוד: הבכור "שהשנה יהיה לי כיף בצבא בדיוק כמו השנה שהסתיימה", האמצעי "שאני אעבור את כל המיונים לצבא כך שתהיה לי את האפשרות להחליט ולבחור", הקטנצ'יק "שיהיו לי ציונים טובים בחטיבה". ומיד "ברחו" מהשולחן כל אחד לענייניו. כן, אני נשארתי להוריד מהשולחן. אני די חושבת שזו שאלה מכשילה הרי ברור שאני מאחלת לכולנו בריאות, אהבה ואושר.
רק שהשופר, הספר מהבוקר וקריאה של טקסט משובח שכתב אברי גלעד החזירו אותי לתקיעות.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש תקיעות שיכולה להיות בקריירה, במערכות יחסים, בחוויות, במחשבות, ברגשות, בעבר, באמונות:
👀 תקיעות בהבנה שאולי יכולתי לעשות אחרת אם היתה לי את התבונה של היום (אין על חוכמת הבדיעבד),
👀 תקיעות במחשבה על מבחן שיכולתי ללמוד אליו יותר ועד היום אני מתחרטת ומאשימה את עצמי,
👀 תקיעות בזיכרון מפרידה מחבר/ה שאולי הייתי צריכה לנהל אחרת (ואולי יכולתי להישאר ולהתעמת עם העניין ולא להיפרד),
👀 תקיעות בסיפור שאני מספרת לעצמי על כך שאף אחד לא ירשם לסדנה של מספר מפגשים ואף אחד לא יגיע אז עדיף שלא ואחכה (וכך עברו עוד חודשיים),
👀 תקיעות בהרגל לרחף לאסקפיזם בסופ"ש של סדרות קוריאניות בנטפליקס (יש ממש מעולות למי שרוצה המלצה),
👀 תקיעות בכושר גופני אפס והבטחות לעצמי שמחר, מחר אני אחזור לספורט,
👀 תקיעות באובר דואינג שאם לרגע אני אעצור יכנסו מחשבות ורגשות,
👀 תקיעות ברגש מהעבר לחברות שאני כבר לא בקשר,
👀 תקיעות במשקל שהגיע יחד עם תקופת גיל המעבר,
👀 תקיעות במחשבה שכשהייתי שכירה לא הייתי מספיק בבית עבור ילדי כפי שאני היום ואולי הדברים היו נראים אחרת,
👀 תקיעות במערכות יחסים שכבר מזמן היו צריכות להסתיים ונמצאות על אדים,
👀 תקיעות במחשבה על משרה שהייתי צריכה לומר "כן" והיא היתה מובילה אותי למסלול אחר מזה שאני נמצאת בו היום,
👀 תקיעות ברגשות עצובים של אבל על א/נשים שאני אוהבת אך ברגעים הקשים לא הייתי שם עבורם.
כל כך הרבה תקיעויות, אמונות מגבילות ורגשות תקועים ועצורים שמגבילים אותנו מלהתקדם הלאה ואולי דווקא אותם כדאי וצריך לרשום.
יתכן ורק מהמקום הזה כשאני קודם כל מכירה בעצירויות שלי או אולי בתקיעויות שלי אני אוכל להבין יותר כל עצירות/תקיעות כי כל אחת זקוקה לשיחרור אחר.
אז לסלוח – לסלוח על כל התקיעויות של עצמי:
❤ לסלוח על האובר דואינג,
❤ לסלוח על העבר שכבר לא ניתן לשנות,
❤ לסלוח על הפחדים, החששות והבטלה.
נראה לי שרק אז אני אוכל להתחיל לקדם את האיחולים שלי לשנה החדשה:
💝 לראות סדרות קוריאניות בכיף וללא נקיפות מצפון כי זו וינטלציה מעולה עבורי,
💝 להיות עוד יותר גאה בילדים שלי שזוכים לראות אמא שאוהבת את העשייה שלה,
💝 לקבוע תאריך, בשילוב אמונה מלאה, שבו אני מתחילה לשווק את הסדנאות הפרקטיות שפיתחתי שיש בהן מספר מפגשים: האחת עוסקת בפיתוח קריירה והשניה בפוליטיקה ארגונית,
💝 ויש עוד איחולים - רק שהם פחות מתאימים לכאן.
ואם את ואתה מרגישים עצירות או אולי תקיעות עכשיו זה בדיוק הזמן לעצור, לבדוק, לסלוח, לאחל ולאט לאט גם לקבל את מי שאת/ה.
יש לך מה להאיר או להעיר ? מוזמנ/ת לכתוב לי .
